קטגוריה: חדלות פירעון

מאת עורך הדין אלעד עפארי.

העסק נכנס לקשיים בשל משבר הקורונה. מה עושים?

התפשטות משבר הקורונה וההגבלות המתגברות, הביאה תאגידי ענק כמו גם עסקים קטנים ובינוניים למשבר חריף, המאיים על הישרדותם. המשבר חריף במיוחד בענפי התיירות, התעופה, התרבות והפנאי, ואולם המעגל עלול להתרחב, והסוף עדיין לא נראה באופק.

אין ספק כי חלק ניכר מהעסקים אשר חווים קריסה בשל המצב, הנם עסקים שיש להם זכות קיום כלכלית, ואלמלא משבר הקורונה, היו ממשיכים לתפקד כעסק- חי ואף להרוויח.

פתרון מרכזי לעסקים כאלה מצוי בחוק חדלות פירעון [1], אשר נכנס לתוקף לפני חודשים ספורים, ואשר מטרתו המוצהרת והראשונית היא שיקום כלכלי לעסקים. חוק זה נותן כלים אפקטיביים ומשמעותיים ליציאה ממשבר. את הצעדים שיש לנקוט בהם ניתן לדרג מן הקל על הכבד:

 

א. עסק במשבר קל – קבלת סיוע מגורמים המתמחים בשיקול תאגידים ללא מעורבות בית המשפט

לעסק אשר מסוגל להמשיך ולפעול באורח עצמאי לתקופה הקרובה, מוצע לנסות לגבש הסדר עם נושיו מחוץ לכותלי בית המשפט במסגרתו יבוצע שינוי בתנאי הפירעון של התחייבויות העסק. השינוי יכול להציע פריסה של החוב כמו גם מחיקה של חלק מהחוב. מוצע כי הסדר כזה ילווה במשפטנים וכלכלנים, הן כדי להגיע להסדר מיטבי והן כדי למנוע הסדרים בעייתיים כגון הסדרים שיש בהם העדפת נושים.

 

ב. עסק במשבר בינוני – ניהול משא ומתן עם נושי העסק כדי להגיע עמם להסדר במעורבות חלקית של בית המשפט לצורך אישור ההסדר

במידה וקיימת התנגדות של חלק מהנושים למהלך של הסדר, ניתן לגבש אותו אף באישור בית המשפט. מרגע אישורו על ידי בית המשפט, מחייב ההסדר את כלל הנושים לרבות אלו שהתנגדו לו. החוק קובע כי על מנת לאשר הסדר נושים צריכים להצביע בעדו נושים המחזיקים לפחות שלושת רבעי מחובות העסק, ואולם לבית המשפט ניתנו בחוק כלים משמעותיים לכפות את ההסדר על הנושים גם כאשר היקף התנגדות להסדר גדול יותר. חשוב לציין כי במנגנון זה, המנהלים ממשיכים לנהל ולהפעיל את העסק, ללא התערבות ו/או פיקוח של בית המשפט, למעט עניין אישור ההסדר וכפייתו, במידת הצורך, על הנושים.

 

ג. עסק במשבר חריף – פתיחה בהליכי חדלות פירעון בבית המשפט בדרך הפעלת העסק בפיקוח בית המשפט תוך עצירת תשלומי חובות עבר לנושים

כאשר העסק מתקשה להמשיך ולפעול כעסק- חי, ואין בידו את ההון החוזר הנדרש להמשך הפעלה, נדרש מנגנון משמעותי יותר אשר כולל קבלת צו מבית המשפט הקרוי "צו פתיחת הליכים". עם קבלת הצו, מעניק המחוקק לעסק כלים רבים אשר מייצרים "תקופת רגיעה והתאוששות" ומעניקים הזדמנות לשיקום העסק ולגיבוש הסדר נושים. בין שלל הכלים העומדים לטובת עסק שניתן לו צו פתיחת הליכים, נכללים בין היתר, הקפאה של כל ההליכים שננקטו כנגד העסק, וכן כניסה לתמונה של המוסד לביטוח לאומי אשר משלם בתוך ימים ספורים ממתן הצו, את חוב שכר העבודה המצטבר של עובדי העסק כולל ימי מחלה.

במסגרת צו פתיחת הליכים ממונה לעסק נאמן. הנוהג הוא שביהמ"ש ממנה נאמן חיצוני שלא קשור לחברה ובכך למעשה מופקע ניהול העסק מהמנהלים ומבעלי המניות. מינוי נאמן חיצוני, מרתיע רבים מן העסקים מלפנות להליך של צו פתיחת הליכים וזאת בשל איבוד השליטה שלהם על העסק. אלא שהחוק אף מאפשר מינוי של נושא משרה בעסק כנאמן.

בנסיבות המשבר העולמי שפוקד אותנו, אשר כאמור מפיל עסקים שיש להם זכות קיום כלכלית, יש לשקול בחיוב, במקרים המתאימים לכך, שלא להפקיע את ניהול החברה מידי נושאי המשרה ולמנות את מי מנושאי המשרה כנאמן, ולמנות לצדם נאמן נוסף אשר בקיא בהליכי חדלות פירעון לצורך ליווי ההליך בבית המשפט.

במאמר זה נבקש לסקור את המצב המשפטי החל בכל הנוגע לסוגיית ויתור על נכס מכביד במסגרת הליכי חדלות פירעון, נציג את הבעיות העקרוניות והמעשיות שהדין הנוהג מעורר, וכן נציע מתווה לתיקון הדין הקיים.
אבנר כהן, עו"ד ואלעד עפארי, עו"ד

מבוא

בהתקשרות של חברה מסחרית חל עקרון-העל, לפיו "חוזים יש לקיים". מכוחו של עיקרון זה, על פי דיני החוזים, טעות בכדאיות העסקה אינה עילה לבטלות החוזה.

אחד החריגים לעקרון-העל האמור עשוי לחול כאשר עסקינן בחברה חדלת פירעון. במצב מיוחד זה, מאפשר הדין לבעל התפקיד אשר ממונה על ידי בית המשפט, שלא לקיים התחייבות תקפה שנטלה על עצמה החברה חדלת הפירעון עובר לקריסתה, וזאת באמצעות סעד הוויתור על נכס מכביד. כך, כאשר עסקינן בהליך פירוק ו/או הקפאת הליכים, העדר כדאיות בביצוע העסקה הופך שיקול מרכזי לביטולה של התקשרות חוזית.

מן הבחינה התורתית-משפטית, מדובר לכאורה בסעד מהפכני ביותר, המהווה סמן ימני לדין המיוחד החל בעת חדלות פירעון, לפיו ההחלטה לקיים או לבטל הסכם, אינה נגזרת מדיני החוזים הכלליים אלא מתוך בחינת כדאיותו של החוזה אל מול האינטרס של צדדים חיצוניים לו, הם נושי החברה.

במאמר זה נבקש לטעון, כי על פי הדין הנוהג כיום, סעד זה של ויתור על נכס מכביד, אשר נועד להוות כלי משמעותי ויעיל בידי בעל התפקיד להגשמת המטרה של השאת קופת הנושים, הפך לנטל על בעל התפקיד ועל נושי החברה כך שבפועל, כמעט ולא נעשה בו שימוש. זאת, עד כדי כך, שניתן לקבוע, כי סעד הוויתור על נכס מכביד כפי שקבוע כיום בדין, מהווה כשלעצמו "נכס מכביד" על בעל התפקיד ועל קופת הפירוק. כמו כן, נבקש להציע מתווה לתיקון הדין הנוהג.

 

 

תכלית ומטרות

עקרון-העל בהליכי חדלות פירעון הוא עקרון השוויון בין הנושים, אלא אם כן המחוקק העניק באופן מפורש קדימות לנושה מסויים. כך לדוגמה, הוענקה עדיפות לנושה מובטח בעל שעבוד, לנושה בעל זכות עיכבון וכן לנושים בדין קדימה. בהעדר כל הוראה חוקית המעניקה עדיפות לנושה, ברירת המחדל היא, כאמור, שוויון בין הנושים. על כן, מטרת-העל של בעל התפקיד במסגרת הליכים אלו היא השאה, ככל הניתן, של קופת הנושים, אשר בכל מקרה לא יהא בה די כדי לשלם את מלוא החובות, וזאת מתוך ראיית טובת כלל הנושים ולא מתוך ראיית טובתו של נושה
ספציפי (אלא אם כן העניק לו הדין העדפה כלשהי).

על מנת להגשים מטרות אלו של שוויון והשאת קופת הנושים, מוענקת בדין הסמכות לוותר על נכס מכביד, המאפשרת לחברה חדלת הפירעון להשתחרר מנכסים לא רווחיים ומהתחייבויות שאינן כדאיות לה.

אלא שלצד מטרה זו של השאת קופת הנושים, קיים חשש, כי צדדים שונים אשר להם אינטרס בנכס ו/או זכויות חוזיות ייפגעו באורח משמעותי כתוצאה מהוויתור. על כן, על מנת לאזן בין האינטרסים הנוגדים, קרי טובת כלל הנושים מחד גיסא לבין זכות הנושה שנפגע כתוצאה מהוויתור, מאידך גיסא, נדרש אישורו של בית המשפט לוויתור זה.

לטעמנו, המטרה העיקרית של סעד הוויתור על נכס מכביד היא הגשמת עקרון השוויון והגדלת קופת הנושים. על כן, רק במקרים מיוחדים ונדירים, מן הראוי לזנוח עיקרון זה ולהתחשב באינטרס של נושה ספציפי, תוך העדפתו על פני האינטרס של הנושים אחרים, ואולם נראה כי פסיקת בית המשפט העליון בעניין אינה מבטאת עיקרון זה.

כך, בפסיקה משנות השבעים והשמונים (אשר לכאורה טרם שונתה) קבע בית המשפט העליון, כי "הוויתור, יש לזכור, הוא תמיד החריג לכלל, המחייב את המפרק לעמוד ככל האפשר בהתחייבות החברה". מכוח נימוק זה, העניק בית המשפט פרשנות מצמצמת לזכות הוויתור על נכס מכביד וקבע כדלקמן:

חזקה עלינו גם מצוותה של הוראת החוק… שלפיה אין לפגוע בזכויותיו או בחבויותיו של כל אדם אחר, "אלא במידה שיש צורך בכך כדי לפטור את החברה ואת רכושה מחבות". לענין זה אף הייתי מרחיק לכת מן ההלכה המקובלת באנגליה: מגמתו ומטרתו של סעיף 222ג (2) (סעיף הוויתור על נכס מכביד הישן – הערת הכותבים) היא כי יוענק משקל מלא לעניניהם של הצדדים העלולים להיפגע על-ידי מעשה הוויתור, ורק אם מתברר כי לא נותרה כל ברירה סבירה אחרת בנסיבות הענין, ניתן לאשר את הוויתור" (הדגשות המחברים).

מאת עורך הדין אלעד עפארי.

זכות העיכבון

עיון בהצעת החוק ובדברי ההסבר, יגלה כי המחוקק לא נתכוון לבצע שינויים משמעותיים בזכות העיכבון בהליכי חדלות פירעון. אולם כפי שנפרט להלן, חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק החדש")[1], הלכה למעשה, ביצע שינויים מרחיקי לכת בזכות העיכבון, והשווה אותה למעשה לזכות המוקנית בהליכי חדלות פירעון לנושה שלטובתו נרשם שעבוד.

 

המצב המשפטי טרם כניסתו לתוקף של החוק החדש

א. זכות העיכבון נוצרת מכח הדין[2] או מכח הסכם בין הצדדים, כאשר ניתן להתנות על העיכבון מכח הדין ולקבוע הסדרים אחרים.

ב. להבדיל ממקור היווצרות הזכות, המעוגן כאמור בדברי חקיקה שונים (או בהסכם), כללי הפעלתה של זכות העיכבון מוסדרים בסעיף 11 לחוק המיטלטלין.

ג. סעיף הסל המרכזי ליצירת זכות עיכבון קבוע בסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970 והוא מגדיר התגבשות של זכות עיכבון על נכס של מפר חוזה המוחזק בידי נושה.[3]

ד. כדי לזכות בעיכבון מכח חוק החוזים, אין די בכך שהנכס הגיע באופן אקראי לידי הנושה, אלא יש להוכיח כי הנכס הגיע לידי הנפגע "עקב החוזה", כלומר, על הנושה להוכיח שיש זיקה משפטית בין הנכס לבין העסקה. מטעם זה, משכיר שמחזיק בחפצים של השוכר המצויים במושכר, אינו נחשב כבעל זכות עיכבון.[4]

ה. הסעד היחיד המוקנה לבעל זכות העיכבון הוא האפשרות להחזיק בנכס כאמצעי לחץ כלפי החייב על מנת להביא לפרעון החוב או לקיום ההתחייבות. למחזיק אסור למכור את הנכס או לעשות בו שימוש[5]. על כן, בהיעדר עניין אישי מצדו של החייב בנכס המעוכב (השומט את הקרקע תחת האפשרות להפעלת לחץ), הופכת זכות העיכבון לחסרת אפקטיביות.[6]

ו. בשל אופיו של העיכבון כאמצעי לחץ, הערך שלו תואם לשווי הסובייקטיבי של הנכס על פי שיטת החייב. על כן, שיעור פירעון החוב נגזר מהשווי הסובייקטיבי שהחייב מעניק לנכס ולא מהשווי האובייקטיבי שלו. כך לדוגמה, שווים הסובייקטיבי של מסמכים מסוימים, גבוה לאין ערך מאשר השווי האובייקטיבי של מסמכים אלו.

ז. בהליכי חדלות פירעון, בעל העיכבון נחשב כנושה מובטח[7] ועל כן הוא קודם לכל יתר הנושים כדי השווי הסובייקטיבי של הנכס קרי הסכום שהנאמן מסכים לשלם כדי לשחררו.

ח. בעל תפקיד רשאי לקבל את הנכס המעוכב לידיו, אולם הנושה עדיין יהיה זכאי לקבל את שווי "זכות העיכבון" כנושה מובטח (קרי השווי הסובייקטיבי של הנכס המעוכב עבור בעל התפקיד).[8]

 

השינויים שחלו לאחר כניסתו לתוקף של החוק החדש

א. נושה בעל זכות עיכבון נחשב כמי שהנכס משועבד לטובתו כערובה לחוב, והוראות הדין החלות לגבי נושה מובטח יחולו על בעל זכות עיכבון [9].

ב. הנאמן רשאי לקבל לידיו את הנכס המעוכב, בכפוף לשני תנאים: (1) הנכס נדרש לשם השיקום הכלכלי. (2) ניתנה לנושה הגנה הולמת.[10]

ג. ככל שהנכס המעוכב הוא מסמך, אזי הנאמן רשאי לקבל את המסמך לידיו כנגד מתן מעמד של הוצאות הליך לתמורה המקובלת בעד הכנת המסמך[11].

 

לְמה כדאי לשים לב

הוראות החוק החדש, כוללות שני שינויים מרחיקי לכת ביחס לזכות העיכבון:

א. הנושה בעל זכות העיכבון רשאי לכאורה לממש בעצמו את הנכס המעוכב – ההוראה הקבועה בסעיף 253 לחוק משווה למעשה בין נושה בעל זכות עיכבון לבין נושה מובטח. על פי ההוראה "יראו אותו… כמי שהנכס משועבד לטובתו", ובהמשך : "על נושה זה יחולו הוראות חוק זה החלות לגבי נושה מובטח". מכך מתחייב, כי כשם שנושה מובטח זכאי לממש את הנכס המשועבד, כך רשאי נושה בעל זכות עיכבון לממש את הנכס המעוכב (למעט במקרה בו הנכס נדרש לשם שיקום כלכלי ובכפוף להגנה הולמת).

ב. גובה הנשיה המובטחת בעיכבון נקבע על פי ערך אובייקטיבי של שווי מימוש – בהתאם להוראה הקבועה בסעיף 254 לחוק החדש, הנאמן רשאי לקבל לידיו את הנכס המעוכב ובלבד שלנושה קיימת "הגנה הולמת". זו מוגדרת בסעיף 4 לחוק החדש כמגלמת ערך הנגזר מן התמורה המתקבלת ממימוש הנכס, קרי שווי אובייקטיבי של הנכס המעוכב ולא שווי סובייקטיבי. אף בכל הנוגע למסמכים, השווי היחיד שיש ליחס לעיכבון הוא השווי האובייקטיבי, קרי התמורה המקובלת שנהוג לשלם בעד הכנתו של מסמך מסוג המסמך המעוכב.

יוער כי שני השינויים שנמנו לעיל, נובעים מאותה ראייה – שדין העיכבון כדין שעבוד, ועל כן, לפי שיטה זו, ניתן לממש עיכבון כשם שמממשים שעבוד, ובנוסף יש לקבוע את שווי העיכבון לפי השווי האובייקטיבי של הנכס המעוכב ולא לפי שוויו הסובייקטיבי.

מאת עורך הדין אלעד עפארי.

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק החדש")[1] מביא עמו בשורה חדשה לטובת חייבים יחידים בכך ששם ראשון במעלה את מטרת שיקום החייב. עם זאת, אחת המהפכות המשמעותיות בדיני חדלות פירעון של יחידים היא סוגיית בית המגורים של החייב ומשפחתו[2] אשר במסגרתה הורחבה יכולת הנושים להביא למימוש בית המגורים של החייב לעומת המצב שקדם לחוק.

 

המצב המשפטי כיום טרם כניסתו של החוק החדש

א. דירת מגורים של חייב ללא משכנתה כאשר זכויות החייב רשומות כזכויות בעלות או חכירה לדורות ברשם המקרקעין (טאבו)

במקרים בהם החייב גר בדירתו עם בני משפחתו והזכויות בדירה רשומות בטאבו (לשכת רישום המקרקעין) על שם החייב כזכויות בעלות או חכירה לדורות, ניתן יהיה למכור את דירת המגורים כנכס תפוס בלבד. דהיינו לחייב ובני משפחתו זכות להמשיך להתגורר בנכס כשוכרים מוגנים[3]. כל זאת בתנאי שהחייב מחזיק בנכס במועד בו הוחלט על מכר הדירה[4].

במצב זה, מכיוון שהרוכש הפוטנציאלי של נכס תפוס לא יוכל לעשות שימוש בנכס במשך שנים בשל זכות הדיור המוגנת של החייב ובני משפחתו, שוויה של דירה כזו, פוחת באופן משמעותי משוויה בשוק במכירה רגילה ממוכר לקונה מרצון[5], עד כדי חוסר כדאיות לנושים במימושה. יובהר כי זכות הדיירות המוגנת חלה אף על דירות יוקרה ומקובל ככלל אצבע להפחית 70% משוויה של דירה בשל דיירות מוגנת.

בשל ההפחתה המשמעותית של זכות הדיירות המוגנת, הפרקטיקה היא שהחייב פודה באמצעות בני משפחתו את הדירה במחיר נמוך המשקף את שווי הדירה כתפוסה ומונע את מימושה ע"י הנאמן.

הדין זהה[6] גם במקרה של פירוק שיתוף בו הדירה רשומה בטאבו על שם שני בני הזוג כאשר אחד מהם הוא חייב חדל- פירעון. במקרה מעין זה, בן הזוג שאינו החייב, מחזיק במחצית מהזכויות בנכס והוא יוכל לפדות את חלקו של החייב תמורת תשלום מחצית משווי הדירה לפי ערכה כשהיא תפוסה.

לאחרונה, ניתנה פסיקה שנויה במחלוקת בביהמ"ש המחוזי[7] ובה נקבע כי הזכות לדיירות מוגנת של בן הזוג, אינה חלה במקרה בו חייב הפונה מיוזמתו להליך פשיטת רגל, שכן הגנת הדיור המוגן נועדה למקרים של מימוש כפוי בלבד[8].

ב. דירת מגורים של חייב ללא משכנתה כאשר זכויות החייב אינן זכויות בעלות או חכירה לדורות הרשומות ברשם המקרקעין (טאבו)

כאשר חייב גר בדירה שאין עליה משכנתה וזכויותיו בדירה אינן רשומות בטאבו כזכויות בעלות או חכירה לדורות, אין לחייב ו/או לבני משפחתו זכות לדיירות מוגנת, שכן הפסיקה צמצמה את ההגנה של דיירות מוגנת רק למקרה בו הנכס רשום בבעלות מלאה או בחכירה לדורות בטאבו, להבדיל מזכויות שרשומות על בסיס הערת אזהרה, או שרשומות במנהל מקרקעי ישראל או בחברה משכנת.[9]

עם זאת, ככל שבית המגורים נמכר במסגרת הליך פשיטת הרגל, אזי החייב ובני משפחתו זכאים לדיור חלוף.[10]

אולם, אין בדין ציון לתקופה המגדירה את תקופת הדיור החלוף, והכל תלוי בשיקול דעתו של השופט בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה[11]. ברי אפוא כי מצב זה גורר חוסר ודאות ואין כל אפשרות לתת לחייב הערכה מהי תקופת הדיור החלוף שתינתן לו.

ג. דירת מגורים של החייב המשועבדת במשכנתה

במקרה של מימוש משכנתה, הבנקים נוהגים להחתים את הלווים על ויתור על הגנת דיירות מוגנת. עם זאת, בהתאם לדין[12], גם אם החייב חתם ביודעין על ויתור על הזכות לדיור חלוף, החייב ובני משפחתו יהיו זכאים לקבלת דיור חלופי לתקופה של 18 חודשים.

 

המצב המשפטי לאחר כניסתו לתוקף של החוק החדש

החידושים בהוראות הדין בחוק החדש:

א. בחוק החדש אין יותר אבחנה היכן רשומות הזכויות במקרקעין ע"ש החייב, האם בלשכת רישום מקרקעין אם לאו, האם בבעלות או חכירה לדורות אם לאו. על פי נוסח החוק החדש תהיינה זכויות החייב בדירה אשר תהיינה – דירת המגורים תימכר כדירה פנויה ואין לחייב לבת זוגו ו/או לשותפו לדירה, זכויות לדיירות מוגנת[13]. כלומר, בניגוד למצב כיום, גם אם מחצית הזכויות בדירה רשומות על שם אשתו של החייב, ניתן למכור את הדירה כפנויה ולאשת החייב אין זכות לדיירות מוגנת.

ב. בטרם יאשר בית המשפט את מכר דירת המגורים הוא יקיים דיון בנוכחות החייב והנושים[14], על בית המשפט להיווכח כי (א) התועלת לנושים גוברת למול הנזק לחייב ובני משפחתו. (ב) אין דרך אחרת לפרוע את החוב (ג) לחייב ובני משפחתו יש דיור חלוף.[15]

ג. לגבי יחיד שיהיה מסוגל בעתיד לממן דיור לו ולבני משפחתו – ברירת המחדל היא 4 שנים של דיור חלופי כאשר הדירה החלופית צריכה להיות בסביבת המגורים הנוכחית של החייב ותואמת את צרכיו.

ד. בכל מקרה, לביהמ"ש נתון שק"ד רחב והוא יוכל לקבוע מתן דיור לתקופה קצרה או ארוכה יותר, זאת בהתחשב בפרמטרים הבאים: גיל החייב ובני משפחתו, יכולת ההשתכרות, נסיבות אישיות, מצב בריאותי והתנהלות החייב בהליך.

ה. לגבי יחיד שלא יהיה מסוגל בעתיד לממן דירת מגורים – לביהמ"ש יש שיקול דעת רחב לקבוע את תקופת הדיור החלוף לרבות לכל ימי חייו של החייב.

ו. לגבי מימוש משכנתה ימשיך לחול החוק הקיים[16].

 

לְמה כדאי לשים לב

א. חלק מהביקורת על החוק החדש התייחסה לסוגיית "הרף הנמוך" לכניסה להליך של חדלות פירעון אשר יגרום לכך שאנשים צעירים, בריאים ובעלי חובות מזעריים, יבקשו לקבל צו לפתיחת הליך בניסיון למלט עצמם מפרעונו המלא. דומה כי ביטול הזכות לדיירות מוגנת לפי החוק החדש, עשוי דווקא להניא חייבים רבים שמחזיקים בדירת מגורים מלהגיש בקשה לקבלת צו לפתיחת הליכים, שכן במסגרת הליכי הוצאה לפועל, להבדיל מהליכי חדלות פרעון על פי החוק החדש, עומדת הזכות לדיירות מוגנת על כנה.

ב. ההערכה היא שההסדר המהפכני שביטל את הזכות לדיירות מוגנת יגרום להגדלת כמות המימושים של דירות יוקרה. באשר לדירות מגורים ממוצעות, לא בהכרח ימומשו יותר דירות ממוצעות אם כי ברור כי פדיון הזכויות בדירה יהיה בסכום גבוה יותר.

ג. במצב המשפטי כיום, ככל שרק אחד מבני הזוג הוא החייב ובן הזוג השני מתנגד למישוש דירת המגורים, על בעל תפקיד לנקוט בהליך מחוץ להליך חדלות הפירעון לפירוק השיתוף. מנוסח הסעיף בחוק החדש, ניתן לטעון כי הסמכות הדיונית לפירוק השיתוף ומכירת הדירה נתונה לביהמ"ש של חדלות פירעון ואין להיזקק להליך חיצוני.

מאת עורך הדין אלעד עפארי.

 

תקרת החלוקה של 75% לנושה המובטח בשעבוד צף – כיצד מחשבים?

אחד השינויים המשמעותיים שנעשו במסגרת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: "החוק החדש")[1] בכל הקשור לחלוקה תמורת הנכסים על פי סדרי הנשיה, נוגע להפחתה בשיעור של 25% מהחלוקה לבעל שעבוד צף מתמורת הנכסים המובטחים, וזאת לטובת חלוקה לנושים אחרים. בהתאם להוראת סעיף 244 לחוק החדש, זכאי הנושה המובטח בשעבוד צף לקבל לכל היותר 75% משווי השעבוד הצף, דהיינו מהסכום שהתקבל לאחר מימוש הנכסים המובטחים בשעבוד צף בניכוי כל הוצאות המימוש, קרי 75% מהתמורה נטו[2].

חוק חדלות פירעון החדש טרם נכנס לתוקפו, אולם דומה כי כבר עתה קיימת מחלוקת פרשנית בעניין אופן חישוב ההפחתה של 25% משוויו של השעבוד.

השאלה שבמחלוקת היא האם הנושה המובטח זכאי לקבל 75% מהתמורה נטו שנתקבלה ממימוש השעבוד הצף לאחר ניכוי החובות בדין קדימה, או שמא הנושה המובטח מקבל עד 75% מהתמורה נטו ללא הפחתה של דין הקדימה. לשון אחר, האם יש הכרח להגיע לתוצאה לפיה כל הפחתה מהנושה המובטח תיועד לנושים הבלתי מובטחים בלבד.

לשם המחשת הסוגיה נציג את המקרה הבא: התמורה נטו ממימוש הנכסים המובטחים בשעבוד הצף (לאחר ניכוי הוצאות מימוש) – 80 ₪, החוב בדין קדימה – 32 ₪, החוב לנושה המובטח – 100 ₪, החוב לנושים הבלתי מובטחים – 50 ₪.

 

אפשרות א' – אם לא מנכים את החוב בדין קדימה, תחולק התמורה באופן הבא:

הנושים בדין קדימה, להם עדיפות על פני הנושה המובטח, יקבלו את מלוא חובם – 32 ₪ (100% מהחוב בדין קדימה), המהווים 40% מהתמורה נטו ואילו הנושה המובטח יקבל 60% מהתמורה נטו – 48 ₪ (48% מהחוב המובטח). לפי אפשרות זו הנושים הבלתי מובטחים לא ייהנו כלל ממימוש הנכסים המובטחים בשעבוד צף.

 

אפשרות ב' – אם מנכים את החוב בדין קדימה, התמורה תחולק באופן הבא:

הנושים בדין קדימה להם עדיפות על הנושה המובטח יקבלו את מלוא חובם – 32 ₪ (100% מהחוב בין קדימה) המהווים 40% מהתמורה נטו. מתוך היתרה לאחר ניכוי החוב בדין קדימה, קרי סך של 48 ₪, יהיה הנושה המובטח זכאי ל75% שהם 36 ₪ (המהווים 36% מהחוב המובטח) ואילו היתרה בסך של 12 ₪ תועבר לחלוקה לטובת הנושים הבלתי מובטחים (אשר במצב זה ייהנו מדיבידנד בשיעור 24%).

 

ממה נובעת המחלוקת:

הבעיה אשר הוצגה לעיל נובעת מקיומן של שתי הוראות סותרות לכאורה בסעיף 244 לחוק החדש. מחד קיימת הוראה לפיה התקרה של השעבוד נגזרת מהתמורה שהתקבלה ממימוש הנכסים המובטחים בשעבוד צף לאחר ניכוי כל ההוצאות[3]. לפי הוראה זו, מנכים את כל הוצאות המימוש והנושה המבוטח זכאי לקבל לאחר תשלום הדין קדימה עד 75% מהתמורה נטו. מאידך, הוראה אחרת בסעיף זה קובעת כי "יתרת השווי של נכסי השעבוד הצף שמעבר לתקרת השעבוד, תשמש לפירעון החובות הכלליים"[4]. כלומר, ההפחתה מהנושה המובטח נועדה לטובת הנושים הבלתי המובטחים. כדי לקיים הוראה זו, ולאור קיומה של מדרגת נשייה בדין קדימה, יש לפרוע תחילה מתוך התמורה שנתקבלה ממימוש את כל הנשייה בדין קדימה ורק לאחר מכן לחלק לנושה המובטח 75% ולנושים הבלתי מובטחים את היתרה.

 

מהי הפרשנות הנכונה?

לעניות דעתנו הפרשנות הנכונה היא שאין לנכות מהתמורה נטו שנתקבלה ממימוש השעבוד הצף את דין הקדימה, כך שהנושה המבוטח זכאי לקבל עד 75% מתמורה נטו שנתקבלה (כפי שמודגם באפשרות א' לעיל). תוצאה זו מתחייבת הן מפרשנות החוק והן בשל כוונת המחוקק.

עמדה זו נובעת מכך שסעיף 244 לחוק החדש מגדיר מפורשות מהי התמורה ממימוש נכסי השעבוד הצף אשר ממנה זכאי הנושה המובטח לקבל עד 75% (המתייחסת רק להוצאות שמירה השבחה ומימוש הנכסים, ואינה מתייחסת לניכוי החובות בדין קדימה). במקרה מעין זה, ברי כי יש להעדיף את ההגדרה הלשונית המפורשת שבחוק על פני פרשנות של הוראה אחרת בסעיף זה. תוצאה זו עולה אף בקנה אחד עם הוראה אחרת בחוק[5], ממנה משתמע באופן חד משמעי כי הניכוי של 25% הוא מ"שווי הנכס" ואין בה כל אזכור להפחתה של חובות בדין קדימה.

יתרה מכך, אנו סבורים כי פרשנות של הוראת החוק "יתרת השווי של נכסי השעבוד הצף שמעבר לתקרת השעבוד, תשמש לפירעון החובות הכלליים", אינה מחייבת את המסקנה כי יש לנכות את החובות בדין קדימה מתוך התמורה שנתקבלה מהשעבוד הצף. הנחת המוצא של החוק החדש היא כי החוב בדין קדימה לא יפרע מתוך הנכסים המובטחים, וכי פירעון חוב בדין קדימה מתוך נכסים שעליהם חל שעבוד צף יעשה רק כאשר "אין די בנכסי קופת הנשייה שאינם משועבדים כדי לפרוע את החובות בדין קדימה"[6]. לפיכך, פרשנות המבוססת על הנחת מוצא שגויה לפיה חובות בדין קדימה משולמים מתוך הנכסים הנתפסים בשעבוד הצף- אינה נכונה.

עמדתנו האמורה עולה אף מהתחקות אחר כוונת המחוקק, כפי שעולה מתזכיר הצעת החוק ומהדיונים בוועדת חוקה חוק ומשפט. בהצעת החוק הראשונית בוטל דין הקדימה כמעט במלואו ובהתאם לכך הוצגה ההפחתה מהשעבוד הצף בתזכיר החוק באופן הבא: "מוצע לקבוע כי נושה מובטח בשעבוד צף יהיה זכאי לפרוע את חובו המובטח מהשעבוד הצף רק עד לסכום השווה ל-75% משווי הנכסים עליהם חל השעבוד הצף. יתרת הנכסים תעמוד לפירעון החובות הכלליים. יתרת הנכסים שתועמד לפירעון החובות הכלליים (25% מערך הנכסים עליהם חל השעבוד הצף) משקפת באופן עקרוני את הנתח שנוסף לנכסי קופת הנשייה כתוצאה מצמצום דין הקדימה".

בהמשך הדיונים, הוחלט להכיר בכל זאת בקיומם של חובות בדין קדימה, וכך למעשה נוצרה הסתירה הלכאורית בין הוראות החוק השונות. עם זאת, מנוסח הצעת החוק כמו גם מהדיונים בוועדת חוקה חוק ומשפט, עולה כי לא הייתה כוונה כי הנושים המובטחים יאלצו להפריש מהשעבוד הצף יותר מ25%. לפיכך לא היה בהחזרת רכיב דין הקדימה לתוך סדר הנשייה בנוסח של החוק הסופי, כדי לייצר הפחתה נוספת מחלקו של הנושה המובטח.

 

מאת עורך הדין אלעד עפארי.

מימוש שעבוד קבוע על ידי נושה מובטח כנגד חייב המצוי בחדלות פירעון

המצב כיום, בטרם כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי תשע"ח – 2018

בהתאם לדין החל ערב כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק החדש"), רשאי נושה מובטח המחזיק בשעבוד קבוע לנקוט בהליכי מימוש של הנכס המשועבד מחוץ להליך חדלות הפירעון הקולקטיבי[1]. כך לדוגמה, בנק שלזכותו משכנתה רשאי לממש את בית המגורים של החייב בהליך נפרד בהוצאה לפועל.

עם זאת נקבעו בדין ובפסיקה[2] ההוראות הבאות:

א. הנושה המובטח המבקש לממש את הבטוחה אינו חייב להגיש תביעת חוב[3] .

ב. על הנושה המובטח לדווח מראש לבעל התפקיד אודות בקשתו למימוש. כאשר חובת הדיווח אינה תלויה בשאלה האם שווי הנכס המשועבד נמוך מגובה החוב לנושה המובטח או עולה עליו.

ג. לבעל התפקיד הבא בנעלי החייב או החברה שמורה הזכות לפדות את הנכס בתוך 3 חודשים ממועד ההודעה של הנושה המובטח[4]. אם לא יעשה כן, יהיה הנושה המובטח רשאי לממש את הנכס;

ד. כאשר שווי הנכס במימוש לאחר ניכוי כל המיסים וההוצאות, עולה על גובה החוב המובטח קיים לכאורה ניגוד עניינים פוטנציאלי בין הנושה המובטח לבין אינטרס כלל הנושים אשר מצדיק פיקוח על הליך המימוש. על כן על כונס הכנסים מטעם הנושה המובטח לשתף פעולה עם בעל התפקיד ולעדכן אותו מעת לעת בדבר התקדמות הליכי המימוש. הפיקוח מצד בעל התפקיד יהיה זהיר ומידתי ומטרתו: למנוע פגיעה יתרה באינטרסים של החייב ושל הנושים הבלתי מובטחים או ניצול לרעה של כוח הנושה המובטח ונשייתו.

ה. במקרים חריגים, כגון במקום בו הנושה המובטח בחוסר תום לב משתהה במימוש הנכס, ניתן למנות בעל תפקיד בנוסף לכונס הנכסים, ואולם אפשרות זו הנה חריגה.

ו. בהליכי מימוש מורכבים כגון בנכס שדורש פעולות משפטיות, תכנוניות ואחרות לצורך מימושו, או כאשר קיימים צדדי ג' שהינם לכאורה בעלי זכויות בנכס ושטענותיהם צריכות להישמע , ייתכן שיהיה מקום להורות שהליכי המימוש של כונס הנכסים יתנהלו בביהמ"ש של חדלות פירעון ולא במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

ז. הפסיקה הותירה בצריך עיון מצבים חריגים במיוחד בהם "יפקיע" בית המשפט של חדלות פירעון מידיו של הנושה המובטח את הליך המימוש וימנה את בעל התפקיד בהליכי חדלות הפירעון כאחראי על מימוש הנכס במקום כונס הנכסים מטעם הנושה המובטח.

ח. בהליך של הקפאת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות, ככל שהנכס נדרש לצורך הבראת החברה, וכן ניתנה הגנה הולמת לנושה המובטח, אין מקום לאפשר את המימוש מחוץ להליך[5].

 

המצב המשפטי לאחר כניסתו לתוקף של חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי

החוק החדש משנה את הדין הקיים וקובע את ההסדרים הבאים :

א. הנושה המובטח חייב להגיש לנאמן תביעת החוב הכוללת פירוט בדבר הנכס המשועבד ואומדן שוויו ככל הניתן[6] בצירוף הודעה על רצונו לממש את הנכס[7].

ב. זכות הפדיון של הנאמן צומצמה לפרק זמן של 14 יום[8] מהמועד בו הנושה המובטח הודיע לנאמן על רצונו למימוש הבטוחה.

ג. אם שווי הנכס המשועבד גבוה באופן מובהק מהחוב המובטח – ברירת המחדל היא כי הנאמן יממש את הנכס[9], אולם לביהמ"ש יש שיקול דעת לאפשר לנושה המובטח לממש את הנכס בנפרד, ככל שימצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין וכי לא קיימת בכך פגיעה בשאר הנושים[10].

ד. בכל מקרה של מימוש ע"י הנושה המובטח, לביהמ"ש שיקול הדעת להורות במקרים המתאימים כי המימוש יעשה בפיקוח הנאמן[11].

ה. גם כאשר הנאמן מממש את הנכס המשועבד (וזו היא דרך המלך על פי החוק החדש), הרי שעליו לעשות כן בהתאם להנחיות הנושה המובטח. ככל שיש מחלוקת בין הצדדים והנאמן סבור כי יש בדרך המימוש כדי לפגוע בשאר הנושים, עליו לפנות לביהמ"ש לקבלת הוראות[12].

ו. במקרה שבו הליך חדלות הפירעון מתנהל בדרך של הפעלת התאגיד או עסקי החייב, לפי העניין, וככל שהנכס המשועבד נדרש לצורך הפעלת החברה או עסקי החייב וניתנה הגנה הולמת לנושה המובטח, אין מקום לאפשר את המימוש מחוץ להליך [13].

 

לְמה כדאי לשים לב במצב החדש שנוצר לאחר כניסתו לתוקף של החוק:

א. בהתאם לחוק החדש, הנושה המובטח, גם אם יממש את הנכס על פי בקשתו מחוץ להליך הקולקטיבי, זכאי להפרשי הצמדה וריבית הסכמית בלבד עד לפירעון החוב אולם אינו זכאי לריבית פיגורים או לגביית קנס פיגורים מהמועד בו נפתח הצו לפתיחת הליכים[14].

ב. אין בחוק החדש הגדרה לשווי הנכס המשועבד לעניין זכות המימוש של הנושה המובטח, אולם קיימת הגדרה למונח זה לעניין אישור תכנית לשיקום כלכלי[15]. ניתן להעריך אפוא, כי בתי המשפט יעניקו למונח זה פרשנות זהה אף לעניין זכות המימוש, ועל כן שווי הנכס בבקשת נושה מובטח לממש את הנכס, ייגזר משווי השוק שלו לאחר ניכוי מיסים והוצאות השמירה והמימוש של הנכס.

ג. לגבי זכות הפדיון ישנן שתי הוראות בחוק אשר לכאורה סותרות. האחת כי ניתן לפדות בכל עת את הנכס המשועבד[16]. השנייה כי הנאמן רשאי לפדות את הנכס בתוך 14 יום בלבד ממועד ההודעה של הנושה המובטח[17]. הפתרון לסתירה זו (אשר מופיעה אף בתקנות פשיטת הרגל) הוא כי בטרם נקיטת ההליך העצמאי ע"י הנושה המובטח ניתנת לנאמן תקופה בת 14 יום בלבד לפדיון הנכס, אולם לאחר פתיחת הליך הכינוס ובמהלכו, ניתן יהיה לפדות את הנכס בכל עת בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק המשכון, תשכ"ז- 1967.