זכות העיכבון

מאת עורך הדין אלעד עפארי.

זכות העיכבון

עיון בהצעת החוק ובדברי ההסבר, יגלה כי המחוקק לא נתכוון לבצע שינויים משמעותיים בזכות העיכבון בהליכי חדלות פירעון. אולם כפי שנפרט להלן, חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק החדש")[1], הלכה למעשה, ביצע שינויים מרחיקי לכת בזכות העיכבון, והשווה אותה למעשה לזכות המוקנית בהליכי חדלות פירעון לנושה שלטובתו נרשם שעבוד.

 

המצב המשפטי טרם כניסתו לתוקף של החוק החדש

א. זכות העיכבון נוצרת מכח הדין[2] או מכח הסכם בין הצדדים, כאשר ניתן להתנות על העיכבון מכח הדין ולקבוע הסדרים אחרים.

ב. להבדיל ממקור היווצרות הזכות, המעוגן כאמור בדברי חקיקה שונים (או בהסכם), כללי הפעלתה של זכות העיכבון מוסדרים בסעיף 11 לחוק המיטלטלין.

ג. סעיף הסל המרכזי ליצירת זכות עיכבון קבוע בסעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970 והוא מגדיר התגבשות של זכות עיכבון על נכס של מפר חוזה המוחזק בידי נושה.[3]

ד. כדי לזכות בעיכבון מכח חוק החוזים, אין די בכך שהנכס הגיע באופן אקראי לידי הנושה, אלא יש להוכיח כי הנכס הגיע לידי הנפגע "עקב החוזה", כלומר, על הנושה להוכיח שיש זיקה משפטית בין הנכס לבין העסקה. מטעם זה, משכיר שמחזיק בחפצים של השוכר המצויים במושכר, אינו נחשב כבעל זכות עיכבון.[4]

ה. הסעד היחיד המוקנה לבעל זכות העיכבון הוא האפשרות להחזיק בנכס כאמצעי לחץ כלפי החייב על מנת להביא לפרעון החוב או לקיום ההתחייבות. למחזיק אסור למכור את הנכס או לעשות בו שימוש[5]. על כן, בהיעדר עניין אישי מצדו של החייב בנכס המעוכב (השומט את הקרקע תחת האפשרות להפעלת לחץ), הופכת זכות העיכבון לחסרת אפקטיביות.[6]

ו. בשל אופיו של העיכבון כאמצעי לחץ, הערך שלו תואם לשווי הסובייקטיבי של הנכס על פי שיטת החייב. על כן, שיעור פירעון החוב נגזר מהשווי הסובייקטיבי שהחייב מעניק לנכס ולא מהשווי האובייקטיבי שלו. כך לדוגמה, שווים הסובייקטיבי של מסמכים מסוימים, גבוה לאין ערך מאשר השווי האובייקטיבי של מסמכים אלו.

ז. בהליכי חדלות פירעון, בעל העיכבון נחשב כנושה מובטח[7] ועל כן הוא קודם לכל יתר הנושים כדי השווי הסובייקטיבי של הנכס קרי הסכום שהנאמן מסכים לשלם כדי לשחררו.

ח. בעל תפקיד רשאי לקבל את הנכס המעוכב לידיו, אולם הנושה עדיין יהיה זכאי לקבל את שווי "זכות העיכבון" כנושה מובטח (קרי השווי הסובייקטיבי של הנכס המעוכב עבור בעל התפקיד).[8]

 

השינויים שחלו לאחר כניסתו לתוקף של החוק החדש

א. נושה בעל זכות עיכבון נחשב כמי שהנכס משועבד לטובתו כערובה לחוב, והוראות הדין החלות לגבי נושה מובטח יחולו על בעל זכות עיכבון [9].

ב. הנאמן רשאי לקבל לידיו את הנכס המעוכב, בכפוף לשני תנאים: (1) הנכס נדרש לשם השיקום הכלכלי. (2) ניתנה לנושה הגנה הולמת.[10]

ג. ככל שהנכס המעוכב הוא מסמך, אזי הנאמן רשאי לקבל את המסמך לידיו כנגד מתן מעמד של הוצאות הליך לתמורה המקובלת בעד הכנת המסמך[11].

 

לְמה כדאי לשים לב

הוראות החוק החדש, כוללות שני שינויים מרחיקי לכת ביחס לזכות העיכבון:

א. הנושה בעל זכות העיכבון רשאי לכאורה לממש בעצמו את הנכס המעוכב – ההוראה הקבועה בסעיף 253 לחוק משווה למעשה בין נושה בעל זכות עיכבון לבין נושה מובטח. על פי ההוראה "יראו אותו… כמי שהנכס משועבד לטובתו", ובהמשך : "על נושה זה יחולו הוראות חוק זה החלות לגבי נושה מובטח". מכך מתחייב, כי כשם שנושה מובטח זכאי לממש את הנכס המשועבד, כך רשאי נושה בעל זכות עיכבון לממש את הנכס המעוכב (למעט במקרה בו הנכס נדרש לשם שיקום כלכלי ובכפוף להגנה הולמת).

ב. גובה הנשיה המובטחת בעיכבון נקבע על פי ערך אובייקטיבי של שווי מימוש – בהתאם להוראה הקבועה בסעיף 254 לחוק החדש, הנאמן רשאי לקבל לידיו את הנכס המעוכב ובלבד שלנושה קיימת "הגנה הולמת". זו מוגדרת בסעיף 4 לחוק החדש כמגלמת ערך הנגזר מן התמורה המתקבלת ממימוש הנכס, קרי שווי אובייקטיבי של הנכס המעוכב ולא שווי סובייקטיבי. אף בכל הנוגע למסמכים, השווי היחיד שיש ליחס לעיכבון הוא השווי האובייקטיבי, קרי התמורה המקובלת שנהוג לשלם בעד הכנתו של מסמך מסוג המסמך המעוכב.

יוער כי שני השינויים שנמנו לעיל, נובעים מאותה ראייה – שדין העיכבון כדין שעבוד, ועל כן, לפי שיטה זו, ניתן לממש עיכבון כשם שמממשים שעבוד, ובנוסף יש לקבוע את שווי העיכבון לפי השווי האובייקטיבי של הנכס המעוכב ולא לפי שוויו הסובייקטיבי.